1. בקשה לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה, לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, להבטחת תשלום הוצאות משפט אם המשיבים לא יזכו בתביעתם.
2. המשיבים בבקשה שלפני הם התובעים בתיק אז' 271/04. התובע מס' 1 הוא עזבון המנוח עאדל דרווזה, שעבד כעיתונאי, ויתר התובעים הם אלמנתו ולידיו, דהיינו - יורשיו ומי שהיו סמוכים על שולחנו.
3. עניינה של התביעה באירוע שאירע בתאריך 19.4.2003 בעיר שכם. על פי כתב התביעה, באותו יום הגיעו חיילי צה"ל לשכונת אלנג'אח בעיר שכם, באזור בית הספר לבנות, על מנת לעצור מבוקשים. נטען, כי במהלך הפעולה החיילים "פתחו באש בלתי מבוקרת לעבר תלמידי בית הספר ולעבר כל כיוון, דבר שגרם לפגיעת המנוח מכדור אש שפגע בגופו".
המנוח, ששהה במקום על רקע עבודתו כעיתונאי, נפגע מאש החיילים בראשו, וכעבור זמן קצר נפטר.
התובעים טוענים, כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות שהיא חבה בהן כלפיהם, וגרמה למותו של המנוח. על כן עותרים התובעים בתביעתם, לכך שהנתבעת תחויב לפצותם עבור נזקי הגוף שנגרמו להם.
4. הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את טענות התובעים, ולטענתה המנוח נפגע בפעולה מלחמתית, ועל כן פטורה היא מחבותה על פי הוראת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952.
בכתב ההגנה מביאה הנתבעת גרסתה, לאירוע, וכך נטען בכתב ההגנה:
"ביום 19.4.03 בשעות הבוקר עסק כוח צה"ל באיתור ומעצר מחבלים ומחבלות מתאבדים בעיר שכם. במהלך הפעילות אירעה תקלה באחד הטנקים שהשתתפו בפעילות. כוחות צה"ל שהגיעו למקום על מנת לחלץ את הטנק הותקפו באש חיה מהצדדים ומעליהם ונאלצו לבצע את הפינוי תחת ירי מנשק חם, בקבוקי תבערה ואבנים. הכוחות השיבו אש לעבר היורים, ואליהם בלבד, וזאת על מנת להגן על חיי הכוחות שעסקו בחילוץ."
גם אם אניח, שהאירוע החל כפעולת שיטור שמטרתה לעצור חשודים, הרי אם טענת הנתבעת תתברר כנכונה, אין להוציא מכלל אפשרות שייקבע, שהאירוע גלש והתפתח לפעולה מלחמתית, בה נאלצו החיילים במקום לפתוח באש, כדי להגן על עצמם ועל הכוח שעסק בחילוץ הטנק שהתקלקל.
5. בבקשה שלפני טוענת הנתבעת, כי מכיוון שהתובעים מתגוררים דרך קבע בעיר שכם, יש מקום לחייבם בערובה להבטחת תשלום הוצאות המשפט אם תביעתם תידחה.
לעומת טענות אלה טוען ב"כ התובעים, כי אין לחסום דרכם של המשיבים לבית המשפט, ואין לפגוע בזכותם החוקתית. לדעת ב"כ התובעים, העובדה שהתובעים מתגוררים בעיר שכם, אין בה די כדי להצדיק את חיובם בערובה, ולדעת ב"כ התובעים, בקשת הנתבעת לא באה לעולם אלא כדי לנסות ולהכשיל את תביעת התובעים.
כל צד הניח לפני פסקי דין, שניתנו בבתי המשפט השונים, בסוגיה העומדת לדיון.
6. בבקשות מסוג זה יש לאזן בין הזכות לפנות באופן חופשי לערכאות ובין הצורך להבטיח תשלום הוצאות משפט במקרה בו התובע אינו מתגורר בתחום מדינת ישראל.
על כן, לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, וכדי שלא להכביד על התובעים יתר על המידה מחד גיסא, וכדי להבטיח תשלום הוצאות משפט אם התביעה תידחה מאידך גיסא, ובשים לב לטענות הנטענות בכתבי הטענות, הנני מחליט לחייב את התובעים להפקיד ערובה בסך 20,000 ש"ח.
7. בהערת אגב אציין, כי מהסרט שצורף לתגובת ב"כ התובעים, לא ניתן, לפחות בשלב זה, ללמוד, שלהגנת הנתבעת אין בסיס. העובדה כי ברקע אחת התמונות נראה טנק, מחזקת במידת מה את טענת ב"כ הנתבעת בנוגע לנסיבות האירוע בו נפגע המנוח.
עוד אעיר, כי בתגובתו לבקשה שם ב"כ התובעים את הדגש על טענתו, כי המנוח היה עיתונאי שעשה עבודתו, ולא ביצע כל פעולה שהצדיקה ירי לעברו. ואולם, גם אם אניח, שהמנוח אכן לא ביצע פעולה כלשהי שכוונה אל עבר חיילי צה"ל שפעלו במקום, הרי אין בכך די, ואם בסופו של דבר יתברר, שהירי בוצע בנסיבות שניתן להגדירן כ"פעולה מלחמתית", תהיה הנתבעת זכאית לחסות בצל הגנת סעיף 5 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952.
7.
אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן:
(א) הנני מחייב את התובעים (המשיבים בבקשה שלפני) להפקיד בבית המשפט סך 20,000 ש"ח במזומן או להפקיד ערבות בנקאית אוטונומית וצמודת מדד בסכום זהה, שאינה מוגבלת בזמן.
(ב) הפקדון או הערבות יופקדו בתוך 30 ימים.